הדמיון הוא הגשר בין מה שקיים לבין מה שאפשרי. הוא המפתח לעולם הפנימי שלנו – היכולת לברוא, להרגיש, לגלות ולהתחבר. יצירתיות היא הדרך שבה הדמיון מתבטא, נוגע בחומרים, נותן להם צורה ונוגע במציאות סביבנו.

כילדים, עולם הדמיון הוא חלק בלתי נפרד מחיינו. דרך משחקי דמיון אנחנו מעבדים חוויות, מבטאים רגשות, מתנסים בתפקידים שונים ומפתחים מיומנויות רגשיות כמו אמפתיה, לצד מיומנויות חברתיות כמו שיתוף פעולה וקבלת החלטות. אפילו היכולות הקוגניטיביות והשפתיות שלנו מתחזקות – והכל בדרך טבעית של משחק, הנאה וגילוי.

אבל כשאנחנו גדלים, לרוב אנחנו מרחיקים את עולם הדמיון מחיינו. החלק במוח שאחראי עליו – שהוא גם מקור ליצירתיות ולאינטואיציה – הולך ומתנוון. האמת היא שהדמיון חיוני בכל גיל. הוא מאפשר לנו לראות מעבר למוכר, להתחבר לחלקים בתוכנו שאנחנו לא תמיד בקשר איתם, ולצעוד בשביל של קבלה ואהבה עצמית אמיתית.

וכאן אנחנו חייבים להזכיר את המסכים. מצד אחד, הם מכילים ידע אינסופי ומיומנויות חיוניות לעולם המודרני, אך מצד שני, שימוש יתר בהם מחליש את הדמיון, בדיוק כמו שריר שלא משתמשים בו. ללא תרגול, המוח היצירתי מאבד מגמישותו ומכוחו.

ומה כל זה קשור לטבע?
הטבע, מעצם היותו מערכת חיה, שלמה ומשתנה, מזמין אותנו להשלים בעזרת הדמיון את מה שהעיניים לא רואות במבט ראשון. עננים בשמיים הופכים לסיפורים, כוכבים – לזיכרונות ולגעגועים. קליפת עץ ועלה יכולים להפוך לפריט לבוש, ליצירה, או למשהו שעוד לא דמיינו. הטבע מדבר עם הדמיון שלנו, ומאפשר לו להיפתח, לשחק ולצמוח.

חוסר הצורה בטבע פוגש את חוסר הצורה שבנו. דומה בדומה ירפא.
הדמיון שלנו יוצר מציאות – הוא מזכיר לנו שעולם חדש נברא בכל רגע, ושבו, הכל יכול להיות.